פעם הייתי הרבה יותר כיפית

״אני כבר לא כיפית. זוכרת שפעם הייתי כיפית?״

אישה אמרה לי את זה לפני כמה שבועות וצחקה. גם אני מכירה את המשפט הזה, כולל הצחוק בסוף. אנחנו אומרות אותו כאילו זו איזו שטות קטנה, בין ההסעה לבית הספר לקנייה בסופר, וממשיכות הלאה.

אבל זה לא באמת מצחיק אותנו. אנחנו מתגעגעות למי שהיינו, וקצת קשה להודות בזה כשעל פניו הכול בסדר. מה כבר חסר לך? יש לך כל כך הרבה. כן, ויש גם אותי, ובזמן האחרון אני לא ממש נהנית.

שמעתי גרסאות של המשפט הזה כמעט מכל אישה שעבדתי איתה. גם אני אמרתי אותו. והעניין הוא שקשה להצביע על הרגע שבו זה השתנה. לא קמת בוקר אחד והחלטת שממחר את אישה רצינית שאין לה זמן לשטויות. זה קרה לאט, דרך החלטות שהיו הגיוניות לגמרי.

הפסקת לצאת בחמישי כי למחרת היית גמורה. ויתרת על החוג כי הוא היה יקר. החברות עברו דירה, ילדו עוד ילד או פשוט התרחקו, ולמי יש כוח עכשיו להתחיל להכיר חברות חדשות? בעבודה סמכו עלייך יותר, אז גם ביקשו ממך יותר. עוד משהו ירד מהיומן כדי שיהיה מקום.

כל ויתור בפני עצמו היה קטן. אחרי שנים את מסתכלת על השבוע שלך ומגלה שיש בו מקום כמעט לכל דבר שצריך לעשות, ומעט מאוד לדברים שבא לך לעשות.

״אבל אני כן עושה דברים בשביל עצמי״

יכול להיות. השאלה היא אילו דברים, ואיך את מרגישה כשאת עושה אותם. כי לפעמים אנחנו אומרות ״זמן לעצמי״ על כל דבר שלא כולל עבודה או ילדים, גם אם אין בו שום הנאה.

לנוח זה חשוב. אבל מתי נהנית?

אם את עייפה, תנוחי. אין כאן ויכוח. רק אל תצפי שמנוחה תענה על כל מה שחסר לך. אפשר לישון, להתאושש, ועדיין להרגיש שהחיים נהיו רצף של דברים שצריך לסיים.

יש הבדל בין ״אני צריכה כוח כדי להמשיך לתפקד״ לבין ״בא לי לעשות משהו שכיף לי״. מותר לך לרצות גם את השני, אפילו אם את מסוגלת להסביר מצוין למה הראשון דחוף יותר.

גם תחביב יכול להפוך לעוד עבודה

חצי מרתון, לחם מחמצת, קורס שבסופו מקבלים תעודה. אחלה. באמת. אבל אם גם שם את מודדת תוצאות, בודקת אם היית מספיק טובה ומתבאסת על עצמך, יכול להיות שהחלפת משימה אחת באחרת.

תבדקי אם את נהנית תוך כדי, או בעיקר מחכה לרגע שבו תוכלי להגיד שהצלחת. הישג יכול לעשות טוב, אבל לא כל דבר שאת עושה בזמן הפנוי צריך להוכיח משהו עלייך.

ומה עם הכיף של הילדים?

ברור שכיף לראות אותם נהנים. אני אמא, אני מבינה את זה. ועדיין, אם מישהו שואל מה עשית בשביל הכיף שלך והתשובה היא בילוי של הילדים, אנחנו צריכות לבדוק איפה את בתוך הסיפור.

אפשר לשמוח בשמחה שלהם ולרצות גם משהו שאת בחרת כי לך בא. זה לא בא על חשבונם, וזה לא הופך אותך לאמא פחות טובה.

אם את מחכה לסיים את כל מה שצריך כדי לעשות משהו כיפי, יש סיכוי לא רע שתמשיכי לחכות.

אז מה צריך כדי להחזיר קצת כיף?

זה נשמע פשוט, אבל שלושת הדברים הבאים לא ממש מסתדרים עם איך שהתרגלנו לנהל את החיים:

• שעה שלא שייכת לאף אחד חוץ ממך, לא חצי שעה לחוצה בין שני סידורים. זמן שאת יכולה לעשות בו משהו גם אם הוא לא מועיל לאף אחד.
• אפשרות לסיים בלי תוצאה. לא חייב לצאת מזה צילום, תעודה או משהו שאפשר להראות. תני לעצמך את האישור שהדבר היחיד שיקרה הוא פשוט שנהנית.
• להסכים להיות לא טובה בזה. לרקוד בלי לחשוב מה חושבים עלייך, לשיר מכל הלב גם אם זה לא יעבור אודישן, לנסות משהו חדש מול אנשים בלי להיות זו שכבר יודעת איך. אנחנו כל כך רגילות להיות אלו שמסוגלות, שיודעות, האחראיות, שלפעמים אפילו בכיף שלנו קשה לנו לשחרר.

כשמסתכלים על זה ככה, לא מפתיע שלא נשאר לזה מקום. שנים התאמצת להיות יעילה, אחראית ומועילה ועכשיו אני מבקשת ממך שעה שבה את לא צריכה להיות אף אחד מהדברים האלה. זה דורש קצת שחרור ואומץ אבל היי, הגרסה הזו שלך קיימת בתוכך, זוכרת?

מה אהבת לעשות לפני שהיית כל כך עסוקה?

תחשבי על עצמך בגיל עשרים ושתיים. איזה דבר שעשית אז היית רוצה לעשות גם היום? אפשר לוותר על ההנגאובר ועל זה שלא היה לך כסף. הכוונה היא לחלק שנהנית ממנו.

אולי לרקוד, להתווכח על סרטים עד מאוחר, לנסוע לאנשהו בלי לתכנן כל עצירה. לשיר, לשחות בים, להיות עם אנשים שלא מכירים אותך דרך העבודה או הילדים. משהו שפשוט היה לך כיף לעשות.

לא צריך לרצות לחזור לגיל עשרים ושתיים כדי להתגעגע לדבר אחד שהיה לך אז. ואת גם לא חייבת לעשות אותו בדיוק באותה צורה היום.

אם עלה לך משהו, תכתבי אותו. ואם לא עולה כלום וכל מה שאת רוצה זה שקט, יכול להיות שאת מותשת מדי כרגע. תתחילי במנוחה, ואם התחושה הזאת נמשכת, כדאי לדבר גם עם רופאה או רופא. אין צורך להעמיס תחביב חדש על אישה שאין לה כוח לקום מהספה.

זה נשמע שולי, עד שמבינים כמה זמן לא נהנית

כשאין לנו כיף, בדרך כלל לא קורה משהו שמחייב לעצור. העבודה ממשיכה, הבית מתנהל, הילדים בסדר. מבחוץ את מסתדרת מצוין, ובפנים משהו נהיה די כבוי.

מהניסיון שלי, לפעמים זה מתחיל הרבה לפני השיחות הגדולות על הזוגיות, העבודה או ״זה כל מה שיש?״. לכן אני לא מבטלת את המשפט ״אני כבר לא כיפית״. אני רוצה להבין מה נעלם מהחיים של האישה שאומרת אותו, והאם אפשר להתחיל להחזיר משהו ממנו כבר עכשיו.

לא כל חוסר בכיף דורש שינוי של כל החיים. לפעמים צריך להתחיל מלפנות זמן לדבר שאת מתגעגעת אליו, ולראות איך את מרגישה כשאת חוזרת לעשות אותו.

השבוע, תכניסי שעה כזאת ליומן

כמו שאת מכניסה תור לרופאת שיניים. הרי אם זה בשביל מישהו אחר, את יודעת יפה מאוד לשמור את השעה הזאת.

תודיעי למי שצריך שאת לא פנויה, ותעשי את הדבר שעלה לך קודם. גם אם לא עשית אותו שנים וגם אם תהיי קצת חלודה. את לא באודישן.

קל לחשוב שזו התעסקות בשטויות כשיש כל כך הרבה עניינים חשובים. אבל לפני שאת מנסה להבין מה את רוצה לשנות, כדאי שתהיה לך הזדמנות להרגיש מה את אוהבת ומה עושה לך טוב. זה חלק מהשלב הראשון בתהליך, גם אם אין בסוף השעה הזאת שום דבר לסמן עליו וי.

תנסי. ותבדקי אחר כך אם בא לך לעשות את זה שוב. זאת התחלה מספיק טובה.