הילדים גדלו. ומה איתך?

את בבית, כולם אכלו, אף אחד לא קורא לך ואין משהו דחוף שצריך לעשות. פתאום יש שקט.

ואיכשהו, במקום לשבת וליהנות ממנו, את מוצאת משהו לסדר. כי כנראה חיכינו כל השנים לשעה פנויה כדי לנקות עוד משטח במטבח.

מכירה את זה? את כל כך רגילה שמישהו צריך ממך משהו, שכשזה לא קורה את לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמך. זה רגע קטן, אבל בעיניי שווה להתעכב עליו לפני שרצים למצוא עוד משימה.

הילדים גדלו. ומה עכשיו?

כשהם קטנים, גם כשאת לא איתם את בדרך כלל מתכוננת לדבר הבא שהם צריכים. ובין לבין יש עבודה, בית ושאר החיים. שעה שלמה לעצמך נשמעת כמו משהו שיש לנשים אחרות, אלה שלא ברור לך איך הן מספיקות.

ואז, בהדרגה, הם מסתדרים יותר לבד. הולכים לחברים, סוגרים את הדלת, אומרים ״אמא, אני יודע״ כשאת באה לעזור. הם עדיין צריכים אותך, כמובן, אבל כבר לא בכל רגע.

כולם אומרים לך איזה יופי, הילדים עצמאיים. וזה באמת יופי. רק שאף אחד לא ממש מדבר על זה שגם את צריכה להתרגל לשינוי הזה. שנים סידרת את היום סביב מה שצריכים ממך, ועכשיו התפנה בו מקום. לכאורה, בדיוק מה שרצית. אז למה את לא יודעת מה לעשות איתו?

שכחת איך נראה זמן שלא צריך להספיק בו משהו

במשך שנים, שעה לעצמך הייתה שעה להשלים עבודה, לטפל במשהו שנדחה או פשוט לשכב רגע ולנשום. גם הזמן ה״פנוי״ היה מגויס. תמיד היה משהו שחיכה לו.

עכשיו לפעמים באמת אין. ואת מגלה שהשאלה ״מה בא לי?״ הרבה פחות פשוטה ממה שהיא נשמעת.

זה הגיוני. התרגלת לבדוק קודם מה כולם צריכים, ואם נשאר זמן אז אולי גם מה את רוצה. אחרי מספיק שנים ככה, לא פלא שאת צריכה רגע להיזכר. זה לא אומר שאין לך רצונות. יכול להיות שפשוט כבר מזמן לא הקשבת להם עד הסוף.

ואז מגיעה השאלה שפחות נוח לשאול

״מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי עכשיו?״

והנה הסמרטוט שוב ביד. המטבח מבריק, אגב. אפשר להניח לו.

כל עוד היית עסוקה עד מעל הראש, לא באמת היית חייבת לענות על השאלה הזאת. היה ברור מה עושים עכשיו, ואחר כך, ואחרי זה. להיות נחוצה בלי הפסקה זה מעייף, אבל יש בזה גם משהו נוח: אין זמן לבדוק אם את מרוצה מהחיים שלך.

עכשיו יש קצת זמן, ועולות מחשבות שלא היה להן מקום קודם. אולי את לא רוצה להמשיך באותה עבודה. אולי יש משהו שרצית ללמוד. ואולי את עוד לא יודעת להגיד מה, רק מרגישה שמשהו חסר. אפשר לתת לזה קצת מקום בלי להיבהל ובלי לרוץ לסתום אותו בעוד מחויבות.

לא תמיד יש רגע גדול שבו הכול מתבהר

אין חובה להתעורר בבוקר של יום הולדת ארבעים עם הבנה עמוקה על המשך חייך. לפעמים את פשוט קמה לעוד יום ומרגישה שנמאס לך מאותה שגרה, גם אם פעם היא התאימה לך מאוד.

או שאת מוצאת את עצמך קוראת בלילה על משהו שמעניין אותך, ואין לו שום קשר לעבודה, לילדים או למה שמישהו ביקש. את קוראת כי את רוצה לדעת. כמה זמן לא היה לך דבר כזה?

זה יכול להיות מאוד שקט. כל כך שקט, שקל לפספס ולהתחיל במקום זה את השיחה המוכרת עם עצמך: ״מה יש לי להתלונן? יש לי חיים טובים״. אפשר שיהיו לך חיים טובים ושעדיין תרצי משהו נוסף. את לא צריכה להוכיח שרע לך כדי לרצות שינוי.

לפני שאת נרשמת לעוד משהו, שתי שאלות

תני לעצמך לענות עליהן בלי לבדוק מיד מה אפשרי ומה לא. לזה נגיע אחר כך.

1. מה הפסקתי לעשות כי כבר לא היה לזה מקום?

תחשבי על הדברים שהיו שלך לפני שהכול התמלא. לימודים, עבודה שאהבת לפני שצמצמת משרה, חברות שהכרת בשבילך ולא דרך הילדים. משהו שהיית באמצע לעשות ונשאר בצד כשהמשפחה גדלה.

תכתבי גם דברים שאת לא בטוחה שתרצי לחזור אליהם. תוך כדי הכתיבה כנראה תרגישי את ההבדל בין ״היה נחמד, זה כבר לא בשבילי״ לבין ״רגע, למה בעצם הפסקתי?״. את הדברים מהסוג השני תסמני.

זה לא אומר שצריך לחזור לחיים שהיו לך. יכול להיות שאת רוצה היום גרסה אחרת לגמרי של אותו דבר. קודם תביני למה את מתגעגעת.

2. איזו החלטה דחיתי כי הייתי עסוקה מדי לחשוב עליה?

פה כבר יכול להיות פחות נעים. כי לפעמים אנחנו באמת עמוסות, ולפעמים, בנוסף לעומס, יש גם החלטה שמאוד נוח לנו לא לקבל.

״אחרי שהילדים יגדלו״ יכול להפוך לתשובה לכל דבר. אז הם גדלו קצת, ויש קצת יותר אוויר. מה הדבר שעד עכשיו אמרת שאין לך זמן להתעסק איתו?

תכתבי אותו גם אם אין לך עדיין תשובה. עצם זה שתודי שאת רוצה לבדוק אותו לא מחייב אותך לשנות הכול מחר.

לא חייבים למלא מיד את המקום שהתפנה

קל מאוד להגיד כן לעוד משהו בעבודה, להתנדב לוועד ההורים, לאמץ עוד כלב או להירשם לחוג שחברה נרשמה אליו. אנחנו יודעות להיות עסוקות. בזה יש לנו ניסיון.

רק תבדקי אם את באמת רוצה את הדבר הזה, או שפשוט לא נוח לך עם הזמן הפנוי. כי אם תמלאי אותו מהר מדי, בעוד שנה את עלולה להיות שוב עמוסה, עם אותה שאלה בדיוק.

אחרי כל כך הרבה שנים שרצית זמן לעצמך, מותר לך לקחת כמה חודשים ולגלות מה את רוצה לעשות בו. אף אחד לא עומד עם סטופר ומחכה שתציגי תוכנית.

מה כן אפשר לעשות בינתיים?

• לשמור שעתיים בשבוע לעצמך ולכתוב אותן ביומן. כמו כל פגישה אחרת שאת לא מבטלת רק כי למישהו פתאום נוח.
• לכתוב על דף: ״מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי עכשיו?״ את לא חייבת תשובה מושלמת. אפשר לחזור לדף ולהוסיף מחשבות במקום לנהל את כל הדיון בראש.
• להגיד לא לדבר אחד שבדרך כלל היית לוקחת על עצמך. תבדקי מה קורה כשאת לא מיד מתנדבת. אולי מישהו אחר יסתדר.
• אם אין דחיפות, לתת לעצמך תשעים יום לפני החלטה גדולה שקשה להחזיר לאחור. אולי באמת תרצי לעזוב עבודה או לעבור דירה, אבל כדאי שתדעי למה ולא תחליטי רק כדי להפסיק להרגיש לא בנוח.

ואת יכולה לאהוב אותם וגם לרצות משהו משלך

זה נשמע כל כך ברור כשכותבים את זה. ובכל זאת, כמה רגשות אשם אנחנו יודעות לצרף למשפט הזה.

נתת לילדים שלך שנים של תשומת לב, זמן וכוחות. הרצון לעשות היום משהו בשבילך לא מוחק את זה. הוא גם לא אומר שנמאס לך מהם, או שאת מתחרטת על החיים שבחרת.

את אוהבת את המשפחה שלך. ועכשיו, כשיש קצת יותר מקום, את רוצה לבדוק מה עוד את רוצה להיות ולעשות. אין סתירה.

אז בפעם הבאה שיש לך שעה פנויה, נסי להשאיר אותה שלך. לפחות עד שתגלי מה בא לך לעשות בה.